כשהסתיים עוד כנס מנהלים אחד (לא תאמינו כמה כאלה יש), ניגש אלי מנהל מנוסה, שועל קרבות ותיק, ואמר לי: "עזוב שטויות, יש שני כללים בניהול: אם זה לא שבור – אל תיגע. ואם נגעת – תדאג שיהיה לך את מי להאשים". תפקידי, כך הסביר לי, לדאוג לשקט תעשייתי. כי אם יש רעש, ישמעו אותו עכשיו, אבל השקט, הוא יזיק רק בעוד עשור. ודוגרי, מי יזכור אותך עד אז?

נזכרתי אז בקיץ החם של שנת 2006, במפקד שמסביר שמטרתנו לחזור הביתה בשלום. גיא, הליצן המחלקתי שאל אותו אם בדרך חשוב שגם ננצח במלחמה, והוא ענה שהיום אין כזה דבר "לנצח". יש "ניצחון בנקודות", כך הרמטכ"ל קרא לזה: סיימת קרב ולאויב יש יותר הרוגים – הרווחת נקודה. קטיושה פגעה בבית – נקודה לאויב. פעולת קומנדו נועזת – 5 נקודות. חייל חטוף – 10. מנצח מי שמסיים עם יותר נקודות.

בסוף ניצחנו... אבל עוד ניצחון עלוב אחד כזה ואבדנו.

כי ניצחון אמיתי הוא חמקמק ומעורפל. כשהוא שם, כולם שמים לב, אבל את הדרך אליו קשה לראות. אז בינתיים, מנצחים בנקודות...

ובחיים?

אני רוצה להאמין, יחד איתכם, שבחינוך אפשר להגיע לניצחון אמיתי. בחינוך מותר "לגעת". בנפש של ילד – חובתו של המחנך לגעת. ומילת המפתח להצלחה היא אמון. כפי שזוגיות לא נמדדת ב"נקודות", ואהבה לילד לא תלויה בציון האחרון שלו במתמטיקה, כך צריך לגלות סובלנות ואמון בהתנהלותנו החינוכית. "אהבה התלויה בדבר – בטל דבר, בטלה אהבה", אמרו חז"ל.

מתוך אמון, אגע בנקודה המעשית והמפורשת: בתחילת השנה חשפתי בפניכם ובפני ועד ההורים את כל הנתונים על התנהלות בית הספר: חלוקת התקציב, שעות הלימוד, תוכניות מנהלתיות ופדגוגיות, הקצאת המורים וכו'. הנתונים גלויים לעיני כל. הזמנתי כל הורה וכל קבוצה למשא ומתן אמיתי והוגן על כל נתון, ואמרתי ששוויון מוחלט אפשר להבטיח רק אם כולם מפסידים. לעומת זאת, אמון, הוא הנכונות לדעת לוותר במקום אחד כדי לקבל במקום אחר, ולהאמין שהשיקול שמנחה את המערכת הוא מקצועי ולא מוטה על ידי איומים ולחצים.

לפני אסיפת ההורים אני חוזר ומזמין אתכם לגשת אלי ולנהל משא ומתן הוגן על כל דבר שאינו לרוחכם, על כל דבר שתרצו לשפר. על כל דרישה ובקשה. אני גם מתחייב מראש להיענות לכל בקשה שעולה בקנה אחד עם האינטרס הכללי של ההורים והתלמידים, קשה ככל שתהיה.

ומראש, בקשה אחת לי (יותר נכון, דרישה): איני מוכן לנהל משא ומתן מתוך מקום של אובדן אמון. מי שסבור שהדרך היחידה לדרוש שעת לימוד, תפריט בקיוסק, שיבוץ מורה, חלוקת לוקרים יעילה או ספר לימוד חדש הוא "לשרוף את המועדון", ייטב לו ולילדו שמראש ימנע מלדבר. אני מודע לכך שהדשא של השכן לפעמים נראה ירוק יותר, ואין מי שחפץ יותר ממני בטיפוח בית הספר. אך לא בכל מחיר. אבוי לילד שהוריו השיגו לו "ניצחון בנקודות" שכזה. שבמחיר האמון במחנכים, במחיר החינוך לכבוד ולסובלנות, לאורך רוח ולמתינות, קיבל עוד "נקודה" (ולא משנה אם זו נקודה במיצ"ב, ספר לימוד, מורה או אוכל). אבוי למחנך שמפחד "לגעת" כדי שלא יאשימו אותו אחר כך שלא הכל מושלם.

וגם אם הדברים בוערים וכואבים, ומאחורי כל טיעון, כמו תמיד, עומדים הררי עקרונות, נזכור שוב שהצלחת בית הספר והצלחתו של כל ילד וילדה בבית הספר מבוססים על שיתוף הפעולה ביננו. חובתנו כרוב, לדרוש שכל ילד ילמד במקום שבו רוצים "לגעת" בו, ולא פועלים מתוך פחד וחששות. כפי שלא היינו רוצים שילדנו יפגע בשל האינטרס של הורה אחר. חובתי, ואני מצהיר עליה כאן כדי להיבחן עליה, לדאוג שאף הורה לא יפגע בשל לחצים פסולים שהפעילו אחרים. משא ומתן הוגן, ושיח הדדי מתוך אמון – בשמחה!

אשמח לפגוש אתכם באסיפת ההורים (ביום שלישי הבא. חלוקת שעות תפורסם ע"י המחנכות) ובכל יום אחר: ישירות במשרד, בטלפון (052-6699789), במייל או דרך ועד ההורים והמחנכים.

שלכם,